ויגש: יישום יעוד ישראל
עמותת ויגש פועלת לחזק את ההבנה כי עם ישראל חייב לשאוף לשפר את ההתנהגות המוסרית לא רק של עצמנו, אלא גם זו של כל אומות העולם. השאיפה הזאת היתה, מאז ומעולם, המהות של קיומנו כעם.
בתור מדינה ריבונית במזרח התיכון של היום, יש לנו גם הזדמנות וגם צורך קיומי להתעניין באופן מיוחד בהתנהגות המוסרית של העמים באזורנו. הצורך הקיומי מתבטא גם במישור הביטחוני-דיפלומטי, וגם במישור הרוחני.
המישור הביטחוני-דיפלומטי
בכל שנה נעשה יותר ויותר ברור כי הסכסוך האמיתי במזרח התיכון הוא קרב על ההשקפה: האם זה יהיה אזור בו החיים והשלום הם ערכים חשובים בזכות עצמם, או אזור בו מחנכים לשנוא ולרצוח לשם שמיים או לשם הלאום. כל עוד הערכת החיים והשלום אינה מושרשת די, הסיכוי כי הסכמי שלום פורמאליים ייושמו ויחזיקו מעמד הוא קלוש. לעומת זאת, כשאהבת החיים והשלום היא הנורמה, יש סיכוי מצוין שאפילו מחלוקות עמוקות ביותר לא ימצאו ביטוי אלים.
גורמים אזוריים רבים, ובכלל זה אל-קאעידה, אירן, חיזבאללה וזרמים חדשים, פועלים במרץ לנצח במלחמת ההשקפה. לדאבוננו, ישראל טרם החליטה להתייצב למערכה.
המישור הרוחני
כעת, אולי בפעם הראשונה בתולדותינו, עם ישראל נמצא במצב בו ניתן ליישם את יעודנו: להיות ממלכת כהנים, להתעניין באופן פעיל בטובתם המוסרית של האוכלוסייה הכללית. אבל לצערנו, הרבה ישראלים מתחנכים להיות אדישים להתנהגות המוסרית של ערבים ומוסלמים. הימנעותנו מלנצל את ההזדמנות הזאת תורמת לתחושת בלבול, קיטוב וייאוש בחברה ישראלית אשר כבר אינה יודעת מה אנו עושים כאן. חלק גדול מן העולם מבין באופן אינטואיטיבי את מה שיותר מדי ישראלים נוטים לשכוח: כי חזרתה של ריבונות ישראלית אמורה להביא תועלת מוסרית לכל העולם.
מסורת ישראל מדגישה כי כל אדם נברא בצלם אלקים (בראשית א:כז) ונדרש להיות מוסרי (ע"י שמירת מצוות בני נח, ר' למשל תוספתא עבודה זרה ט:ד). החלטת אלקים להעניק את התורה לישראל לא באה לפטור את האנושות מהתנהגות מוסרית, אלא כדי לשפר את התנהגותם.
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:ו)
כפי שכהן אמור לקדם את הרוחניות והמוסר של זולתו, כך גם ממלכת כהנים צריכה לקדם את הרוחניות והמוסר של שאר האנושות. פירש ספורנו (שמות יט: ה-ו): "ובזה תהיו סגולה כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המון האנושי לקרא כלם בשם ה' לעבדו"
החובה לדאוג לאנושות ולקדם את התנהגותה המוסרית באה לידי ביטוי בעוד הרבה מקורות. למשל
- נח (אשר חי בתקופה הטרום-ישראלית) מגונה על כך שלא ביקש מה' לרחם על האנושות (זוהר, נח סז:ב) ולא ניסה להחזיר את האנושות בתשובה (שם סח:א).
- אברהם אבינו מכניס עובדי עבודה זרה רבים לביתו ומלמד אותם על יחוד ה'. (בראשית רבה לט: כא)
- הקב"ה אומר לאברהם אבינו כי הוא וזרעו יהיו אמצעי לברכה ולקללה, ומצווה: "והיה ברכה". (בראשית יב: ב-ג).
- אברהם אבינו מתאמץ מול הקב"ה על מנת להציל את חייהם של תושבי סדום ועמורה הרשעים. (בראשית פרק י"ח)
- הקב"ה מצווה על משה לקרב את יתרו ולקבל את פניו, למרות שיתרו היה שונא ישראל. לולא הכרת ה' ע"י יתרו כתוצאה מקבלת הפנים, לא היתה ניתנת התורה. (שמות רבה כז: ב).
- הקב"ה דורש מיונה לנבא אל בני נינווה (יונה א: ב, ג: ב). סירוב יונה לקיים מצווה זאת חייב אותו במיתה (מס' סנהדרין דף פט עמוד א).
- הנביא אלישע מרפא את שר הצבא של מלך ארם ובכך גומל אותו מעבודה זרה (מלכים ב, פרק ה)
- שמעון בן שטח מוכן לוותר על כל הכסף בעולם כדי שגוי יברך את הקב"ה (התלמוד הירושלמי, בבא מציעא ב:ה ח:ג)
- טוב לשמים ולבריות - זהו צדיק טוב. טוב לשמים ורע לבריות - זהו צדיק שאינו טוב (מס' קידושין דף מ עמ' א)
- אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה(מס' בבא קמא דף ס עמ' א)
ההזדמנות המיוחלת
עוד לפני היווסדנו , ייעוד ישראל היה לתרום לשיפור ההתנהגות המוסרית של כל אנושות. אבל נסיבות היסטוריות למיניהן הקשו עלינו ליישם את הייעוד עד עתה.
בתקופת הבית הראשון, הצורך לגמול את עצמנו מעבודה זרה ריסן את רצון מנהיגינו לעודד התעניינות רחבה בפוטנציאל המוסרי של שכנינו. התפתחויות חיוביות אשר צצו בתקופת הבית השני נעצרו בסופו של דבר כאשר גלות רומה הביא אתו את האיום הכפול של השמדה פיזית והתבוללות גמורה. גם המנהיגים הציוניים המודרניים הרגישו צורך לבנות קירות ברזל מנטאליים כדי להתרכז בהקמת המדינה ובהגנתה.
אבל מאז תחילת תהליך אוסלו הולכים ומתרבים הסימנים שלא יושגו לא שלום ולא ביטחון כל עוד הערכת החיים והשלום לא תהיה נורמה בתרבויות המזרח התיכון. בד בבד, יותר ויותר ישראלים מחפשים ביטוי אוניברסאלי לזהותם היהודית. ובכן הגיע הזמן ליישם ברמה הלאומית את דברי הלל (אבות א:יד):
אם אין אני לי, מי לי? וכשאני [רק] לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?