שלושה רגלים הם בשנה: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. כל אחד מהם מבטא מערכת יחסים שונה בין עם ישראל לבין אומות העולם. חג הפסח, חג המצות, מבטא את הניגוד שבין ישראל לאומות.
החג נקרא בשם 'פסח' מפני שבו פסח ה' על בתי בני ישראל בעוד שנגף את בתי מצרים, ובכך נתן ביטוי לייחודו של העם היהודי. הוא גם נקרא בשם 'חג המצות' – מלשון 'ריב ומצה' – בשל היותו מקור העימות שבין ישראל לעמים. גם הרקע ההיסטורי של החג הוא עימות חריף, בו המצרים לוקים עשר מכות, ובסופו של יום – "סוס ורוכבו רמה בים".
חג השבועות הוא נייטרלי. הוא מתרחש במדבר, הרחק מכל מקום יישוב. אין מגע בין ישראל לבין אומות העולם, לא חיובי, גם לא שלילי.
ואילו בחג הסוכות מתרחש דבר אחר. חג הסוכות שייך גם לאומות העולם. הדבר מפורש בנבואתו של זכריה, הנקראת ביומו הראשון של החג (יד, טז):
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.
ועל בסיס זה יש להבין את המדרש המפורסם של חז"ל, הקושר בין שבעים הפרים המוקרבים בבית המקדש בחג הסוכות לבין שבעים אומות העולם, ואומר שישראל מקריבים את הפרים הללו לשלומם ולכפרתם של כל הגויים. מכאן ניתן לראות כי בעוד שחג הפסח מבטא ניגוד בין הצדדים וחג השבועות מבטא התעלמות הדדית, הרי שחג הסוכות מבטא זיקה ביניהם.
כדי להתייחס לטיבה של זיקה זו, של כל העמים אל חג הסוכות, עלינו לתת את הדעת על הבדלים נוספים שבין המועדים. חג הפסח קשור במישרין למאורע היסטורי מוגדר שיש לו תאריך ברור: יציאת מצרים. חג השבועות הוא עמום יותר. ההקשר ההיסטורי שלו כחג מתן תורה אינו מפורש בתורה, וגם התאריך שלו אינו ברור. ואילו חג הסוכות איננו שייך למאורע היסטורי כלשהו. רק נבואת זכריה קושרת אותו אל העתיד הרחוק, אל מלחמת גוג ומגוג. ניתן אם כן לראות את חג הפסח בתור חג העבר, את חג השבועות בתור חג ההווה – בו אנו מציינים את קיום התורה, ואת חג הסוכות בתור חג העתיד, חגה של הגאולה השלמה.
יש לראות איפוא את שלושת הרגלים מציינים שלוש נקודות על ציר ההתפתחות ההיסטורית של העולם. המהלך מתחיל בעימות, בו נוצר העם היהודי כעם נבדל בזהותו מכל העמים. הוא עובר להתבדלות, של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", העוסק בפיתוח וביישום של תורתו הייחודית בתוך המעגל הלאומי הפנימי. בשלב זה, אין לאומות העולם חלק ונחלה בתורת ישראל, אשר היא בבחינת 'נערה המאורסה' בשבילו. "תורה ציווה לנו משה, מורשה (=מאורסה) קהילת יעקב". אולם כל זה הוא מצב זמני, כל כמה שלא בשלו עדיין התנאים לשלב הבא, של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
כל זמן בו העם היהודי איננו בשל לפנות אל האנושות כולה, וכל זמן בו האנושות איננה מוכנה לקלוט את דבר ה' הבא דרך ישראל עמו, אנו מתבצרים בתוך הבית פנימה. אבל יום יבוא ונוכל לצאת מן הבית אל הסוכה. העולם אשר מסביב לא יהיה עויין, לא לדבר ה' ולא למי שנושא אותו. התודעה הפנימית בתוכנו פנימה תהיה מבוררת דיה, כך שנוכל להציג אותה בפני כל בני האדם עלי אדמות, ולקרוא להם להצטרף לקהל המאמינים השומרים לפחות את שבע מצוות בני נח ועולים להר ה' אשר בירושלים כדי לחוג את חג הסוכות.
מהי ההשלכה של רעיון זה אלינו? מצד אחד יכולים אנו לומר, כי עם ישראל כיום הוא בבחינת "תלמיד שלא הגיע להוראה". אנו נמצאים בעיצומו של מהלך התחייה הלאומית, בעיצומה של היציאה מן הגלות כדי לחדש ימינו כקדם. אנו בקושי מתחילים לחפש את דרכנו הייחודית כאומה עצמאית בין האומות. עדיין יש בחיינו הציבוריים יותר מידי תופעות המהוות 'חושך ליהודים', כך שמוקדם מוקדם לדבר על שאיפתנו להיות 'אור לגויים'. "לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". ומצד שני, ניתן לומר דבר אחר. שאיפת העתיד מעצבת את ההווה. עם המכיר בייעודו להיות 'אור לגויים' בעתיד, יגבש על פי זה את דרכו גם בהווה. המודעות, הצבת החזון, תחושת האחריות, יתנו משמעות עמוקה הרבה יותר לקיומנו כאומה הקמה לתחייה על אדמתה לאור מורשתה. מי שהיה חבר פעיל בתנועת נוער, יודע כיצד מתגבשת זהותו של נער בגיל תיכון בשעה שהוא מקבל עליו את התפקיד להדריך נערים צעירים ממנו. לא ניתן להבין את המעמד המיוחד של מדינת ישראל בעולם – לטוב ולמוטב – בלי לתת את הדעת על הציפייה (הבלתי מודעת) מעם התנ"ך להיות נושא בשורה כלשהי. וודאי שלא ניתן להתעלם מתנועה של 'בני נח' המבקשים במודע לשמוע את דבר ה' הבא באמצעות עם סגולתו.
אין בכוחנו להכריע בשאלה זו למעשה, אבל עצם הצבת השאלה – מתי וכיצד יתממש האידיאל הנשגב של חג הסוכות – יש בה ברכה רבה בהצבת קריאת כיוון משמעותית בפנינו. על כן הורתה לנו התורה להקריב שבעים פרים לשלומן של כל שבעים אומות העולם, גם בשעה בה קראנו על כך את הפסוק "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה" (ויקרא רבה).
הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת, ויפרוש עלינו סוכת רחמים וחיים ושלום.